הכרעת דין בתיק תת"ע 10335-10-10

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום, לפיו נהגה ברכבה . כשהרכב בתנועה דיברה במכשיר הטלפון הנייד שלה.

הנאשמת כפרה בעובדות כתב האישום וטענה כי החזיקה בידה מודם של מחשב, אותו התכוונה למסור למנהלת סופר- פארם איתה היא עובדת,  ברמזור הסמוך למקום בו נעצרה על ידי השוטר.

מטעם התביעה העיד השוטר עורך הדו"ח, ניקולס אליאס. הוא העיד כי הוא הבחין בנאשמת תחילה ברח' זבולון כשהיא מחזיקה טלפון נייד ביד שמאל ומצמידה אותו לאוזן שמאל, הוא נסע במקביל לנאשמת, רצה לעצור אותה, אך לאחר מספר דקות היא ניתקה את השיחה. הוא המשיך בנסיעה במקביל אליה וראה אותה שוב מבצעת שיחה ומדברת, הפעם ברח' העצמאות. אז הורה לה לעצור ורשם לה את הדו"ח.

הנאשמת טענה להגנתה כי אחזה בידה מודם של מחשב שנראה כמו טלפון נייד, אך לא שוחחה בטלפון נייד במהלך נסיעתה. היא אישרה כי שוחחה עם בנה בדיבורית הקבועה  ברכב.

לאחר שבחנתי את עדות השוטר, מחד, ובחנתי את עדות הנאשמת ובן זוגה, מאידך, החלטתי לזכות את הנאשמת מהעבירה המיוחסת לה בכתב האישום, ולעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (התשמ"ב) 1982, ולהרשיעה בעבירה של אי החזקת הגה בשתי ידיים לפי תקנה 28 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א 1961, לאחר שלנאשמת ניתנה הזדמנות נאותה להתגונן מפני עבירה זו.

להלן אנמק את מסקנתי זו.

השוטר העיד כי ראה את הנאשמת בשתי הזדמנויות שונות כשהיא משוחחת בטלפון הנייד. לדבריו, הוא נסע במקביל אליה ולכן הבחין בה מבצעת את העבירה המיוחסת אליה. דא עקא, כי השוטר לא ציין באיזה נתיב נסיעה הוא נסע. הנאשמת העידה כי נסעה בנתיב השמאלי. ברחוב זה שני נתיבים בלבד. אם כך, כיצד יכל השוטר לנסוע  במקביל אליה. בת/1 אין פירוט, וגם השוטר לא העיד אחרת. כאשר נשאל באיזה צד נסע במקביל אליה, כפי שטען שנסע, השיב "לא רשמתי". כאשר נשאל שוב כיצד יכל היה לראות אותה מדברת בטלפון נייד כשהוא צמוד לצד שמאל של פניה, אם היא נסעה בצד שמאל השיב שוב "לא רשמתי" (עמ' 2 שורות 2-7).

השוטר לא ציין בדו"ח שערך באיזה מרחק הייתה ממנו, האם חלונות הרכב היו שקופים ואיפשרו לו ראות טובה. גם בעדותו בפני לא הייתה בפיו תשובה מדוע לא ציין זאת. זאת ועוד, למרות שלדבריו היו שתי הזדמנויות בהן הבחין בה מדברת בטלפון הנייד, לא ציין באיזה נתיב היא נסעה ובאיזה נתיב הוא נסע מבין הנתיבים שבמקום. הוא לא ציין היכן עצר אותה, והאם הבחין בטלפון נייד לכשנעצרה.

השוטר טען כי בתגובת הנהג שרשם מפי הנאשמת היא אמרה לשוטר כי הבן שלה חייל והוא זה שהתקשר אליה בנסיון להצדיק את עריכת השיחה. אין חולק כי התקיימה שיחה כזאת. אולם גם הנאשמת, וגם עד ההגנה מר גרינברג, העידו כי השיחה נערכה באמצעות הדיבורית הקבועה באוטו. הנאשמת אף טענה כי הזמינה את השוטר להיווכח בקימה של דיבורית קבועה ברכב אך הוא סירב לכך. השוטר הכחיש בחקירה הנגדית כי אמרה לו זאת.

עוד טענה הנאשמת כי אמרה לשוטר כי מדובר במודם, הוא כלל לא רצה לגשת לרכב ולשעות להסבריה. השוטר ציין ב"תגובת הנהג" כי הנאשמת אמרה לו כי בנה החייל התקשר ובגלל שמדובר בחג שלא שלו, לכן הוא רושם לה את הדו"ח.

בחקירה הנגדית, בבית המשפט, כאשר  הוצג בפני השוטר אותו מודם שהנאשמת טוענת שהיא החזיקה בידה, טען השוטר: "אני רשמתי שזה מוצמד לאוזן ולא יכול לדעת אם מה שאת מציגה לי זה זה. אני ראיתי את השפתיים שלך זזות, רשמתי את זה פעמיים". (עמ' 1, שורות 25-26).

אין חולק כי  הנאשמת דיברה עם בנה החייל עובר לעצירתה ע"י השוטר. ברם, גם הנאשמת וגם עד ההגנה, מר גרינברג, העידו כי השיחה התבצעה מהדיבורית הקבועה ברכב. יצוין, כי הנאשמת כלל לא נשאלה במהלך החקירה הנגדית באם החזיקה ברכבה או עליה טלפון סוללארי נייד. גם עד ההגנה שלה מר שחר גרינברג לא נשאל על כך דבר. מכאן, שאין לשלול את האפשרות כי השיחה אכן בוצעה מהדיבורית הקבועה ברכב כטענת הנאשמת, כאשר הנאשמת החזיקה את המודם בידה, דבר שהוביל את השוטר לחשוב כי מדובר בשיחה המתבצעת בטלפון נייד.

הנאשמת טענה להגנתה מתחילת ההליך כי החזיקה במודם של מחשב. בעדותה הראשית היא חזרה והודתה כי במהלך הנסיעה, היא ביקשה מהבת שלה שתעביר לה את המודם, היא קיבלה אותה מידיה, אחזה בו ביד ימין, הואיל ולדבריה היא הייתה אמורה למסור אותו למנהלת שלה שהמתינה לה ברמזור הסמוך למקום בו נעצרה.

יצוין, כי הנאשמת הציגה בפני את המודם שלטענתה החזיקה בידה, וממבט חטוף בו, ממרחק, ניתן אכן לטעות ולסבור כי מדובר במכשיר טלפון נייד, בשל הגודל והצבע של המודם.

מהראיות שבפני עולה כי היא אכן ירדה מהרכב עם המודם, שוחחה עם השוטר, מסרה את המודם לחברה ושבה ללא המודם לרכב.

אני מוצא לקבל את גרסתה של הנאשמת על פני גרסתו של השוטר בנקודה זו מהטעמים שפירטתי וקובע כממצא עובדתי, כי הנאשמת החזיקה בידה הימנית, במהלך הנסיעה, את מודם המחשב בסמוך לפני שנעצרה ע"י השוטר.

לפיכך, אני מזכה את הנאשמת מהעבירה המיוחסת לה בכתב האישום.

עם זאת, העבירה העולה מן העובדות שהתבררו בפני, היא עבירה חמורה על החוק, שכן נוהג ברכב אמור להיות מרוכז בנהיגה ולהחזיק את ההגה בשתי ידיו. כאן מאשרת הנאשמת, בעדותה, כי לא זו בלבד שנטלה את המודם בידה, אלא לצורך כך, הסתובבה במהלך הנסיעה לביתה ולקחה את המודם מידיה, דבר המגביר את המסוכנות שבמעשה ביצוע העבירה שביצעה.

לנאשמת ניתנה הזדמנות נאותה להתגונן, היא כאמור הודתה בכך שלא אחזה את ההגה בשתי ידיה במהלך הנסיעה, ועל כן, בתוקף סמכותי מכח הוראות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב 1982 אני מרשיע אותה בעבירה של אי אחיזת הגה בשתי ידיים לפי תקנה 28 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א 1961.